כחלק מחזונה, חברת יפו תל אביב, חרתה על דגלה לקדם פרויקטים בעיר תל אביב אשר ישאבו השראה בתכנון, בבנייה ובעיצוב שלהם מסגנונות האדריכלות של פעם, בשילוב עם אדריכלות מודרנית של המאה ה-21. האדריכלות של תל אביב הקטנה בשלהי המאה ה-20, התאפיינה בעיקר בשני סגנונות בנייה שהיו פופולאריים באותה תקופה: הסגנון האקלקטי, והסגנון הבינלאומי שזכה בארץ לכינוי סגנון ה"באוהאוס".
אדריכלות אקלקטית
תושביה הראשונים של תל אביב, הביאו איתם מאירופה המערבית רעיונות וסגנונות עיצוב אותם החלו לשלב בצורות הבנייה השונות בארץ ישראל, אשר הפכו לחלק בלתי נפרד מהתפתחות השפה האדריכלית המקומית. לימים, נקרא סגנון עיצוב זה בשם "הסגנון האקלקטי", מטרתו הייתה לגבש זהות אדריכלית שתכלול את השילוב בין מקומיות לבין התבדלות. סגנון זה שאב השראתו מהאדריכלות הקלאסית לאורך ההיסטוריה- מיוון העתיקה ועד הבארוק, מאדריכלות המזרח הרחוק, מהאר-דקו, מהמזרח הקרוב, מהסגנון הספרדי-מורי, מהארט-נובו וכן מאדריכלות המזרח-תיכונית העתיקה. בתים שעוצבו בסגנון אקלקטי במאה ה-20 ניכרים בנראות מפוארת הממחישה את השגשוג והפריחה שהיו בעיר ובארץ ישראל באותה תקופה; תקרות גבוהות, רצפות מאוירות, ציורי קיר ושימוש בסמלים ומוטיבים עיצוביים בהשראת התנ"ך דוגמת קרנות מזבח, עץ תמר, מגיני דוד ועוד. סימני היכר נוספים שאפיינו את הסגנון האקלקטי היו המבנה הדו או התלת קומתי של הבית אשר הביא לכך שקומת הקרקע שימשה לרוב לצרכי מסחר, כמו כן מבנים אלו היו לרוב בעלי צורה סימטרית ובמידה והיו פינתיים, הפינה הודגשה באופן בולט. יתרה מכך, לחלונות הייתה משמעות רבה בצורתם האנכית ובשילוב תריסי עץ חיצוניים. כל אלו יצרו תחושה אוריינטלית ייחודית בארץ ישראל בכלל ותל אביב בפרט.
אדריכלות הבאוהאוס
בשנות ה-30, החלה תשומת הלב האדריכלית לפנות לאסכולה חדשה אשר נולדה בבית הספר לאדריכלות "באוהאוס", ונקראת הסגנון הבינלאומי. גישה חברתית-תרבותית זו כללה התנערות מסגנונות בנייה מצועצעים ומיקוד הפוקוס האדריכלי במעמד הביניים וצרכיו הפשוטים, ולא רק במעמד האצולה היוקרתי והמפואר. הסגנון שם דגש על מינימליזם ופונקציונליות, ועשה שימוש בקווים ישרים, נקיים ופשוטים למראה. הסיסמה שליוותה את הבאוהאוס הייתה FORM FOLLOWS FUNCTION, והתפיסה החברתית שעמדה בבסיסו והחיסכון הכלכלי שבו, התאימו מאוד ליישוב היהודי בארץ-ישראל בשנים שלפני קום המדינה. סגנון הבאוהאוס של תל אביב עבר שינויים קלים והותאם לאקלים ולבנייה המקומית. הוא התאפיין בא-סימטריות רבה, בגגות שטוחים, בחלונות עגולים (ללא קשתות) וכן בחלונות ה"מדחום" האנכיים שמאפיינים את חדרי המדרגות בבניינים אלה. את ההשראה שאבו מאדריכלות אוניות, שכן אוניות ברחבי העולם נבנו תוך התמודדות עם אותם אתגרים וקשיים, דבר שהצביע על דמיון ברעיונות שלהם. הגרסה הארץ-ישראלית עשתה שימוש רב גם במרפסות עגולות, בקירות הצללה ובקרניזים, וכן ניכרה העדפה של הצבע הלבן לטיוח חיצוני של המבנה לצורך התאמה טובה יותר לאקלים המקומי, החם והשמשי.