חברת יפו תל אביב חרתה על דגלה את המטרה לקדם פרויקטים בתל אביב שיהוו רנסאנס לסגנונות האדריכלות של פעם. האדריכלות של תל אביב הקטנה התאפיינה בעיקר בשני סגנוני בנייה שהיו פופולאריים בתחילת המאה ה- 20 - הסגנון האקלקטי, והסגנון הבינלאומי שזכה בארץ לכינוי "באוהאוס".

אדריכלות אקלקטית

תושביה הראשונים של תל אביב, אשר ייבאו איתם מאירופה רעיונות אדריכליים מערביים, החלו לשלב בארץ-ישראל את האדריכלות המערבית המוכרת להם עם סגנונות קישוטיים ממספר רב של מקורות השראה - סגנון שלימים יקרא "הסגנון האקלקטי". סגנון אדריכלי זה שאב השראה מהאדריכלות הקלאסית לאורך ההיסטוריה - מיוון העתיקה ועד הבארוק, אדריכלות המזרח הרחוק, האר-דקו, המזרח הקרוב, הסגנון הספרדי-מורי, אר-נובו וכן אדריכלות מזרח-תיכונית עתיקה. הייחודיות של סגנון זה בארץ-ישראל בכלל ובתל אביב בפרט, הייתה השימוש במוטיבים קישוטיים מקומיים בהשראת התנ"ך.

אדריכלות הבאוהאוס

בשנות ה- 30 החלה תשומת הלב האדריכלית לפנות לאסכולה  חדשה אשר נולדה בבית הספר לאדריכלות "באוהאוס" - "הסגנון הבינלאומי". הגישה אותו קידם בית הספר המפורסם כלל התנערות מסגנונות בניה מצועצעים ומיקוד הפוקוס האדריכלי באדם וצרכיו הפשוטים. הסגנון האדריכלי שהתפתח מגישה חברתית-תרבותית זו עשה שימוש בקווים ישרים, והוא נקי ופשוט למראה. התפיסה החברתית שעמדה בבסיסו של הסגנון הזה והחיסכון הכלכלי שבו, התאימו מאוד לישוב היהודי בארץ-ישראל בשנים שלפני קום המדינה. הסגנון עבר שינויים קלים והתאמה לאקלים והבניה המקומית. בניית הבאוהאוס התאפיינה בא-סימטריה רבה, גגות שטוחים, חלונות ישרים או עגולים (ללא קשתות) וכן חלונות ה- "מדחום" האנכיים שמאפיינים כל-כך את חדרי המדרגות בבניינים אלה. הגרסה הארץ-ישראלית עשתה שימוש רב במרפסות, קירות הצללה וקרניזיים וכן העדפת הצבע הלבן לטיוח חיצוני של המבנה לצורך תאימות טובה יותר לאקלים המקומי, החם והשמשי.