תושביה הראשונים של תל אביב, הביאו איתם מאירופה המערבית רעיונות וסגנונות עיצוב אותם החלו לשלב בצורות הבנייה השונות בארץ ישראל, אשר הפכו לחלק בלתי נפרד מהתפתחות השפה האדריכלית המקומית. לימים, נקרא סגנון עיצוב זה בשם "הסגנון האקלקטי", מטרתו הייתה לגבש זהות אדריכלית שתכלול את השילוב בין מקומיות לבין התבדלות. סגנון זה  שאב השראתו מהאדריכלות הקלאסית לאורך ההיסטוריה- מיוון העתיקה ועד הבארוק, מאדריכלות המזרח הרחוק, מהאר-דקו, מהמזרח הקרוב, מהסגנון הספרדי-מורי, מהארט-נובו וכן מאדריכלות המזרח-תיכונית העתיקה. בתים שעוצבו בסגנון אקלקטי במאה ה-20 ניכרים בנראות מפוארת הממחישה את השגשוג והפריחה שהיו בעיר ובארץ ישראל באותה תקופה; תקרות גבוהות, רצפות מאוירות, ציורי קיר ושימוש בסמלים ומוטיבים עיצוביים בהשראת התנ"ך דוגמת קרנות מזבח, עץ תמר, מגיני דוד ועוד. סימני היכר נוספים שאפיינו את הסגנון האקלקטי היו המבנה הדו או התלת קומתי של הבית אשר הביא לכך שקומת הקרקע שימשה לרוב לצרכי מסחר, כמו כן מבנים אלו היו לרוב בעלי צורה סימטרית ובמידה והיו פינתיים, הפינה הודגשה באופן בולט. יתרה מכך, לחלונות הייתה משמעות רבה בצורתם האנכית ובשילוב תריסי עץ חיצוניים. כל אלו יצרו תחושה אוריינטלית ייחודית בארץ ישראל בכלל ותל אביב בפרט.