העיר תל אביב היא התגשמות חזונו הציוני של בנימין זאב הרצל. לאחר הקמתה זכתה העיר לכינוי "העיר העברית הראשונה" והפכה, ברבות השנים, לאחת משתי הערים הגדולות והחשובות בישראל.
סיפורה של תל אביב מתחיל דווקא ביפו של סוף המאה ה- 19 עיר הנמל העתיקה של יפו היוותה את נקודת הקליטה המרכזית עבור ראשוני העולים שהגיעו ארצה בסוף המאה ה- 19. החלטתם של רבים מבני העלייה הראשונה והשנייה להשתקע ביפו הביאה למצב בו בתחילת המאה ה- 20 גדל חלקה של הקהילה היהודית בעיר לכדי שליש מכלל תושביה.

לקראת סוף המאה ה- 19 הביקוש הרב לדיור, הצפיפות הקשה והרצון לשפר את תנאי המחייה הביאו כמה מעשירי יפו להגות תוכנית לבניית שכונות מגורים יהודיות מחוצה לה. אישים רבים, ביניהם אהרן שלוש, אהרן מויאל וחיים אמזלג, החלו לרכוש אדמות מחוץ לחומות העיר, לחלק אותן למגרשים ולמכור אותן במחירים אטרקטיביים למתיישבים היהודים. הראשונה לקום הייתה שכונת נווה צדק בשנת 1887, ואחריה קמו עוד שש שכונות נוספות.

בשנת 1906, ביוזמתו של עקיבא אריה וייס, החל שינוי מחשבתי בתחום הפיתוח העירוני:– לא עוד שכונות מחוץ לגבולות יפו, אלא עיר עברית! לצורך הגשמת חזון זה נוסדה אגודה בשם "אחוזת בית". תכניתו של וייס כללה הקמת עיר עברית מודרנית, הבנויה על פי מודל מערב-אירופאי ואשר תהווה שער לארץ ישראל עבור יהודי העולם.

ב- 11 באפריל 1909, לאחר שלוש שנים של עבודה מאומצת, התקבצו משפחות מייסדי העיר על חולות האדמות הראשונות שרכשו, וערכו הגרלת מגרשים בין החברים. יום זה נקבע כיום הקמתה של העיר תל אביב. בשנת 1910 הסתיים שלב הבנייה הראשון שכלל 60 בתים, את גימנסיה "הרצליה" ומספר רחובות – רחוב הרצל, רחוב אחד העם, רחוב לילינבלום, רחוב יהודה והלוי ושדרות רוטשילד.